1. ביום 7/3/05 הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט על הסדר טיעון אליו הגיעו, במסגרתו הודה הנאשם וכן הנאשם הנוסף בעובדות כתב האישום המתוקן, ועתרו הם במשותף להטלת עונש מאסר בפועל לתקופה של 33 חודשים.
המשך הדיון נדחה ליום 31/3/05, כל זאת לצורך קבלת תסקיר עונש לגבי הנאשם האחר, שהינו נאשם צעיר בימים והיה מתחת לגיל 21 במועד ביצוע העבירות הנטענות, ועל כן קיימות חובה בדין לקבל תסקיר אודות הנאשם האחר בטרם גזירת דינו, ומשום חובה זו נדחה גם הדיון בעניינו של הנאשם שבפניי.
2. בין לבין, התבררה עובדה חדשה שלא היתה ידועה למאשימה במועד שבו הגיעה להסדר הטיעון עם ב"כ הנאשם, והכוונה היא לעונש מאסר מותנה לתקופה של 18 חודשים ברי-הפעלה במקרה זה, שלא היו ידועים למאשימה, ולא היו מפורטים אף בגליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם, כך שהמאשימה למדה עליהם רק במועד מאוחר יותר למועד שבו הודיעו לבית המשפט על הסדר הטיעון.
נוכח עובדה חדשה זו שלא היתה ידועה למאשימה במועד המקורי, ביקשה המאשימה לחזור בה מהסדר הטיעון אליו הגיעה עם הנאשם, כאשר היא מנמקת את עתירתה זו בקיומו של עונש מאסר מותנה לתקופה ארוכה שאין כל הצדקה להורות על הפעלתו בחופף.
יחד עם זאת, ב"כ המאשימה, עו"ד עמית, ציין בפני בית המשפט שהוא נכון לאפשר לנאשם לחזור בו גם מהודייתו, כך שהסדר הטיעון לא יכבול אותו, או לחילופין להותיר את הסדר הטיעון על כנו, תוך טיעון "פתוח" לגבי הפעלת עונש המאסר המותנה, כאשר התביעה תעתור להפעלתו במצטבר כולו או חלקו, בעוד שלסניגור הזכות לעתור להפעלת עונש המאסר המותנה באופן חופף.
3. ב"כ הנאשם, עו"ד כהן, ביקש מבית המשפט לדחות את בקשת המאשימה ולקבוע שהיא מחוייבת בהסדר הטיעון עליו הצהירו ב"כ הצדדים בפני בית המשפט, הסדר טיעון שהוביל בעקבותיו להודיית הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, ובהמשך להסכמה לעונש שהיה אמור להיות מוטל עליו.
עו"ד כהן הוסיף וטען שמדובר בטענה לגבי נסיבה חדשה שעל בית המשפט לדחות טענה זו משום העובדה שהמידע היה והינו זמין לגבי המאשימה, זו יכלה בכל רגע נתון לשלוף ממאגר המידע שברשותה את כל המידע לגבי הרשעותיו הקודמות של הנאשם.
עו"ד כהן ביקש להבחן מקרה זה ממקרים אחרים בהם מדובר בנסיבה שאינה מצויה בשליטתה של המאשימה, אלא בנסיבה חיצונית שיתכן ותוכל להצדיק עתירה לחזרה מהסדר טיעון, אך לא כך במקרה כמו המקרה הנוכחי, בו אין מחלוקת, שרק משום מחדליה או רשלנותה של המאשימה נמנעה היא מלאסוף את המידע הרלוונטי לגבי גליון הרשעותיו של הנאשם, ומשום כך אין זה מוצדק שבית המשפט יושיט יד ויסייע למאשימה במחדלה זה.
4. עו"ד עמית הפנה את תשומת לבו של בית המשפט לגליון ההרשעות המקורי שהיה קיים ברשות המאשימה במועד בו הוסכם על הסדר הטיעון, תוך שהוא מדגיש את העובדה שאין מדובר ברשלנות או מחדל אלא במידע שלא עודכן לגליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם ועל כן נעלם הוא מעיניה של המאשימה שעה שזו הגיעה להסדר הטיעון.
5. בבוא בית משפט לשקול ולהכריע בסוגיה זו של מתן היתר לצד לחזור בו מהסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, עליו לקבוע תחילה איזו נפקות משפטית יש לאותו הסדר טיעון והאם הוא כובל את הצדדים, בהשאלה מהתחום האזרחי של חובת הצדדים להסכם לקיים את שהתחייבו עליו, בעיקר כאשר שמדובר בהתחייבות של המדינה להסכם עליו היא חתומה.
פסה"ד המנחה בסוגיה זו הינו בג"צ 218/85,
תקווה ארביב נ' פמת"א ואח', מפי כב' השופט ברק, כתוארו אז, שם נקבע שעסקת טיעון היא מעין הסכם בין התביעה לבין נאשם, שבו התביעה מתחייבת לוותר על חלק מהאישומים או להחליף אישום חמור באישום קל, או לתת לו הקלה אחרת בעונש תמורת הודיית הנאשם בעובדות שיש בהן להביא להרשעתו.
בית-המשפט עמד על יחסו להסדרי הטיעון, הוסיף שזו אינה מחייבת את בית המשפט, אף שבית המשפט קשור לה, אך בבוא בית-משפט להכריע בסוגיה אם רשאית התביעה לחזור בה מהסדר הטיעון, עליו לבחון את המערכת הנורמטיבית במסגרתה מתקיימת עסקת הטיעון.
בית המשפט העליון הוסיף וקבע שגם אם נקבל את המודל לפיו עסקת טיעון היא מעין חוזה שנכרת בין המדינה לבין הנאשם, גם אז כמו בעניינו של כל חוזה אחר, ניתן להשתחרר מהסדר הטיעון למען טובת הציבור.
עוד הוסיף השופט ברק שגם אם נראה בהסדר הטיעון מעין חוזר מנהלי בין הרשות לבין הפרט, עדיין שמורה הזכות לרשות לחזור בה מהחוזה בשל צורכי ציבור.
לפיכך, נקבע הכלל שעסקת טיעון מחייבת באופן כללי את המדינה ואת התובע המייצגה בהליך המשפטי, אך הם יכולים לסטות ממנה היכן שהאינטרס הציבורי מחייב לעשות כן, ובית המשפט ישקול מהו אינטרס ציבורי זה על-פי האיזון בין האינטרסים הנאבקים על הבכורה.
בבוא בית משפט ליישם את המבחנים הקובעים את אותו אינטרס ציבורי ומתירים למדינה לחזור בה מהסדר הטיעון, מאזן הוא בין האינטרס הציבורי של העמדת נאשמים לדין, אינטרס הציפייה שעומד לנאשם שצפה לכך כי ההבטחה שניתנה לו תקויים ועתה בה השלטון ומבקש להתכחש לכך, אינטרס אמינות השלטון, אינטרס הגשמת הדין הפלילי.
ההכרעה בכל מקרה ומקרה תלויה בנסיבות אותו מקרה, מה האינטרס המוצהר על ידי המדינה לעתירתה לחזרה מהסדר הטיעון, כאשר בית המשפט יבחן אינטרס זה נוכח האינטרסים האחרים, כמפורט לעיל, ויקבע לאיזה מן האינטרסים ראוי ליתן את הבכורה.
וראה לצורך זה פסק-דינו המקיף והממצה של בית המשפט העליון בסוגיה זו, שניתן אך לפני ימים מספר בדנ"פ 1187/03, מיום 31/3/05, מפי כב' השופטת בייניש:
"כוחה של הרשות להשתחרר מחוזה שערכה הוכר בבית משפט זה עוד בפסק הדין בעניין מילר (בג"ץ 311/60 מילר נ' שר התחבורה, פ"ד טו 1989; ג' שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (תש"ס) 67-75). מאז זכתה הלכה זו, המכונה "הלכת ההשתחררות", להכרה רחבה בפסיקתנו (ראו, לדוגמא: בג"ץ 124/79 צובא נ' שר הביטחון, פ"ד לד(2) 752, 754; בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 97, 78-79). בפרשת ארביב הפעיל השופט (כתוארו אז) ברק את הלכת ההשתחררות גם בהקשר של הסדרי הטיעון (ראו: ע' 400 לפסק הדין). כוחה של התביעה להשתחרר מהסדר הטיעון נובע מעצם העובדה שהתביעה כרשות מינהלית הינה צד להסדר. העדר האזהרה אינו מבטל אפשרות זו אלא, לכל היותר, מגביל את מידת השימוש בה. גם אם נאמר, איפוא, כי בהעדר אזהרה מראש מתקיים בין הנאשם לתביעה קשר חוזי ביחס לעמדת התביעה בערעור, כי אז נתון לתביעה הכוח להשתחרר מהסדר זה אם מתקיים אינטרס ציבורי גובר. (לעמדה המצמצמת את יכולת התביעה להשתחרר מההסדר בערעור ראו: א' גזל "עמדת התביעה בערעור כנגד דחיית הסדר הטיעון" דין ודברים א (תשס"ה) 507, 527-529).